<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' גיטין סימן מ"ט</h1>
<h2>דף כה.</h2>
מעשה בכהן אחד שנשא אשה ברביעי בשבת בחזקת שהיא בתולה, ולא בא עליה עד ליל שבת ומצאה בעולה, ובא ושאל לחכם אחד אם אסורה לו או מותרת, ואמ' לו שאינה אסורה בשביל כך, ושיכסה הדבר ולא יגרשנה על זה, ולאחר ימים על ידי דבר אחר מכוער שאירע לזה הכהן עם אשתו נתגלה הדבר, ונחלקו חכמים בזה הדבר ובדבר האחר שאירע עליו, שיש אוסרין אותה על שלא מצאה בתולה, ויש שמתירין אותה, האוסרי' מביאין ראיה מההיא דאמ' רב נחמן במס' כתובות [ט' ע"א] האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, ומוקים לה בגמ' באשת כהן אי נמי באשת ישראל כגון שקבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, גבי כהן ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ומסק' דגמ' דקמ"ל דשויא נפשה חתיכה דאיסורא אפי' היכא דלא קים ליה, ופרש"י ז"ל דמיירי בפנוי ומ"ה לא קים ליה פתח פתוח ואפי' הכי נאמן לאסרה עליו, וכ"ש היכא דקים ליה כגון האי כהן שהיה נשוי וטען פתח פתוח, וגם טען לא מצא דמים כלל ואינה ממשפחת דרוקטי, דודאי נאמן לאסרה עליו ולשויא נפשה חתיכה דאיסורא, וטעם המתירין הוא דאמרי דהייא דרב נחמן מיירי בדורות הראשונות שהיה זמן רב בין הנשואין והקידושין שיכלה לזנות תחתיו, אבל בזמן הזה דקידושין ונשואין כי הדדי עבדינן להו וליכא שהות כולי האי אינו נאמן לאסרה עליו, דאמרי' מעקרא זנתה, וקי"ל [יבמות ס"א ע"ב] פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה, והאוסרים אומרי' כיון שהוא נשאה ברביעי בשבת ולא בא עליה עד לילי שבת תחלה ודאי איכא שהות טובא לזנות תחתיו ג' ימים, דמה לי ג' ימים ומה לי ג' חדשים, הלכך איכא למיחש, וראיה גמורה דכל היכא דלא בעל תכף [אחר] הקידושין דאיכא למיחש שמא תחתיו זינתה, מההיא דאמרי' בפ"ק דכתובות [י"א ע"ב], ת"ר כנסה ראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון כו', ומקשה בגמ' וניחוש שמא תחתיו זנתה, ומשני רב שרביא כגון שקדש ובעל לאלתר, כך גרי' רש"י ז"ל, ופי' שלא פירשה ממנו בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זינתה, הרי משמע מזאת הסוגיא דכל היכא דאיכא שהות זנות בין קידושין לביאה דחיישינן שמא תחתיו זנתה, כ"ש הכא דהוו ג' ימים בין קידושין לבעילה דודאי איכא למיחש ונאמן לאסרה עליו, ואפי' אם האשה טוענת שקודם שנתקדשה לזה הכהן נאנסה או נתפתתה, וכך אומ' שבראשונה טענה זאת קודם שנתקדשה לזה הכהן נתפתתה, אפי' הכי יהיה סברת האוסרים דלא מפיה אנו חיים, דכיון דליכא אלא חדא ספקא והויא אסורה דאוריתא ודאי אינה נאמנת ואסורה עליו דגבי איסורא ליכא להמנוייה ולשוויי חלוק בין מודה ושותקת ומכחשת כדחזינן באידך מימר' [ט' ע"ב] (פ') האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, דבהא משוו הפוסקים חלוק בין שותקת ומודה ומכחשת משום דהוי ממונא אבל גבי איסורא אין להשגיח בדבריה, דגרסי' התם [ירושלמי כתובות פ"א ה"א] תני ר' אילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, וחש לומ' שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה כו', ובסמוך מהדר עלה וקאמ' מעשה באשה אחת שלא מצאו לה בתולים ובאה לפני ר' ואמרה לו מעלותיו של אבא היו גבוהות ונשרו והאמינה ר', הדא דתימ' שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי ומשום ספק סוטה כו', הרי משמע דאע"ג דלגבי ממונא מהמנינן לה לגבי איסורא לא מהימנינן לה, אע"ג דאיכא מילי אחרנייתא בההוא ירושלמי דלכאורה נראה שאין מסכימין עם התלמוד שלנו, מיהו מענין זה לא מצינו שיחלוק, וסברא מעליא היא דכיון דליכא אלא חדא ספיקא והוי איסורא דאוריתא ליכא ליהמנייא, וכ"ש עכשו שזאת האשה חוזרת ואומרת שבתולה מצאה הכהן ומכחשת דבריו שנאמן לאסרה עליו, דהא אפי' לגבי כתובה נאמן להפסיד כשמכחשת אותו משום דהוי בריא ובריא, שכן פסקו הפוסקים והגאונים הגדולים ז"ל, כ"ש לגבי איסורא, ועוד אפי' לדברי המתירים אם רוצים להשגיח בדבריה הראשונים דאמרה דקודם שנשאת נתפתתה, מ"מ אבדה כתובתה לגמרי, דהוה ליה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דליכא כתובה כלל, ואינו רשאי לקיימה בזאת הכתובה שהרי נשברת היא וצריך לעשות לה כתובה אחרת ממנה אם ירצה לקיימה, והם אמרו לזה הכהן שמותרת לו ויכול לקיימה בזאת הכתובה, ודבר זה כחומץ לשנים וכעשן לעינים והוו תרתי דסתרן אהדדי, דאם הם מאמיני' דתחתיו זינתה אם כן אסורה, ואם הם מאמינים דמעיקרא זינתה ומשום הכי מותרת אם כן הוה לה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דלית לה כתובה, ודאי אם רוצה לקיימה צריך לעשות לה כתובה אחרת ממנה, דאסור לקיימה שעה אחת בכתובה שכבר נמחל שעבודא או שלא חל השעבוד כלל דכמאן דלית לה כתובה דאמי, וכן כתב ר"מ ז"ל, כ"ש השתא דהיא מכחשת הבעל דודאי אסורה לו.
ועל ידי שמגלגלין חובה על ידי חייב אירע דבר מכוער לזה הכהן עם אשתו, כי לא היו ימים מועטים אחר שהתירוה לו בסתר, שזה הכהן הלך חוץ מן העיר והיה מקנא לאשתו מאיש אחד וקודם שיצא מן העיר התרה בה ואמ' לה כמה פעמים אל תסתרי עם איש פלוני, וגם קודם לכך התרה בה כמה פעמים לפי דבריו, וכשחזר אמרו לו קרוביו ואשה אחת שראו באשתו דבר מכוער, שראוה יוצאה מאחורי היריעה עם איש אחד אחר שהות כדי טומאה, או שראוהו מנשקין זה את זה או משמושי ידים בבית הסתרים, וכשמוע הכהן דבר זה נתעצב עד מאד לפי דבריו והלך לאשתו והכה לאשתו ואמ' לה מדוע זינתה עם פלו' וכי אינני יפה כמוהו, וענתה ואמרה שלא זינתה עמו, והיה זה הכהן נעצב מאד לפי דבריו אם תעמוד עמו אשתו באסור, ולאחר שעה בא אליה בדברי פיוסים ואמ' לה להודות לו האמת אם זנתה תחתיו אם לאו, שאם תאמרי אלי האמת אפשר שאני אקח עצה עם חכמי הארץ אם תוכלי לשבת תחתי, כל זמן שלא תאמרי אלי האמת אינני יכול לקחת עצה על הדבר, ובכל פעם ופעם הוא מזהירה לפי דבריו שלא תאמ' אליו כי אם אמת, ולבסוף השביעה על התורה שתאמר אליו האמת אם זינתה תחתיו אם לאו, והיא ענתה בכח השבועה שאמת היא שפעם אחת זינתה תחתיו, והוא הזמין עדים על הודאתה בלא הכמנה, והעדים חתמו הודאתה, והוא הביא אותה הודאה אל העיר הקרובה לב"ד, כי הוא היה בכפר אחד, והב"ד נמלכו לתת לה גט על זה ואסרוה עליו, ואחר כן היתה הסכמתם לשלוח בעבורה ושהם בעצמם יחקרוה, ובאה לפניהם וחקרוה, ואמרו לה הזהרי שלא תאמרי ואל תודי שום דבר זולתי אמת, לא מחמת פחד ויראה ולא מחמת אהבה ויראת בעליך, כי אנחנו נשמור אותך מכל אונס ומכל רע, לכן אל תודי שום דבר זולתי אמת מחמת אונס ופתוי, ומאד הזהירוה על זה, והיא אמרה שאינה אומרת מחמת שום דבר אלא שעונותיה גרמו לה מכשול זה שזנתה פעם אחת תחת בעלה, עד שאחד מן החוקרים אמ' לה פותה מדוע לא כסית הדבר מבעליך, והיא ענתה לו לא יכולתי לכסות כי אשה אחת ראיתני יוצאת מאחורי היריעה עם הנטען, וכאשר רצתה להסתלק מלפני החכמי' החוקרים אותה הזהירוה כמה אזהרות שלא תהא מעיזה פניה עוד להודות לשום אדם וב"ד בעולם זאת, ולאחר זמן בא אביה ואוהביה והיא הפכה הכל, ואמרה שכל מה שאמרה לא אמרה ולא הודת אלא מחמת היראה שהיתה יראה מבעלה, ונראה ודאי דטענתא אגמרוה.
ואחר כל אלו הדברים נתגלגל הדבר ובאתי אני החתום למטה אל עיר הב"ד, ובא זה הכהן אלי וספר לי כל המאורע כמו שכתוב למעלה, וגם אמ' לי שלקחה בחזקת בתולה ומצאה בעולה, ושאל אלי פעמים ושלש בדרך הוראה אם על פי הדברים אשתו אסורה לו או מותרת, ואני לא רציתי לעשות לו הוראה על פי דבורו הקל, ולקחתי אחוזת מרעי והשבעתיו שבועה חמורה ביי' אלהי ישראל על דעת הרבים אם אמת היה שלקח אשתו בחזקת בתולה ומצאה בעולה ושלקחה ברביעי ולא בא עליה עד ליל שבת, ועוד השבעתיו אם הוא אומר דברים אלו שאמ' שהודת לו אשתו שזינתה כלם או מקצתם בשביל אהבה או בשביל שנאה או בשביל רוגז או חמה או בשביל דבר אחר זולתי אמת ואם הוא איים עליה או פיתה אותה שתודה לו או לעדים או לב"ד שזנתה תחתיו אם אינו אמת, והוא קבל השבועה ונשבע על דעת רבים שלקחה בחזקת בתולה ולא מצאה בתולה ושלקחה ברביעי ולא בא עליה עד ליל שבת, ושאינו אומ' שום דבר שאומ' מאשתו שהודת לו שזנתה תחתיו לא בשביל אהבה ולא בשביל שנאה ולא בשביל רוגז ולא בשביל שום דבר אחר בעולם זולתי אמת ושמעולם לא איים עליה ולא פיתה אותה שתודה לו או לעדים או לב"ד שזינתה תחתיו אם אמת היה שלא זינתה אבל אם אמת היה שזינתה שתודה לו ולב"ד ולעדים בעבור שלא תעמוד תחתיו באיסור, ועוד עשה זה הכהן כדי לחזק ולאמת דבריו אוסר על עצמו בשר ויין על דעת רבים לעולם אם הוא משקר מכל אלו הדברים כלל כלל, ועל זה שאל אלי כיון שלא מצאה בתולה וגם עתה הודית לו אשתו שזינתה תחתיו והוא כהן אם היא אסורה לו או מותרת, ואני שאלתי אליו בשבועת האלה ובכח האיסר אם כאשר הודית לו אשתו שזנתה תחתיו אם הוא האמינה וסמך דעתו על דבריה וקבל הדברים בלבו שהם אמת, והוא נשבע ביי' אלהי ישראל שהוא האמינה וסמך דעתו עליה וקבל הדברים בלבו שהם אמת וגם עתה הוא מאמין שהוא אמת שזנתה תחתיו, ואם אינו מאמין יאסר עליו בשר ויין לעולם על דעת רבים, ועוד אמ' איך תוכל לשאול אלי אם איני מאמין, וכי אין אני מאמין מדוע הבאתיה לב"ד ועשיתי כל ההרעשו' האלה אשר עשיתי, ואח"כ שאלתי לו בכח השבועה והאיסר אם הנטען יקבל עליו חרם גמור בשם שלא בא על אשתו אם ימעט האמנתו בשביל כך, כי אני שמעתי שהנטען צועק שיחרימו עליו אם בא על אשת הכהן, על כן שאלתי לו את זה, והכהן ענה אלי בכח השבועה והאיסר שלא ימעט האמנתו בשביל כך, ועוד אמ' שאין ראוי לקבל החרם ממנו, כי מי שיבא על אשת איש כח לו לעבור החרם כדי להראות עצמו זכאי בפני העם, ועוד שאלתי לו בכח האיסר והשבועה אם הוא התרה בה קודם לכן ואמ' לה אל תסתרי עם איש פלו', וענה ואמ' שיאסרו כל פירות שבעולם עליו אם לא התרה בה קודם לכן, ועוד שאלתי לו בכח האיסר והשבועה אם כאשר אמרו לו קרוביו ואשה אחר שראו באשתו דבר מכוער ושראוה ששהתה אחורי היריעה שיעור טומאה אם הוא האמין להם וסמך דעתו על דבריהם שהם אמת, וענה שיאסרו כל פירות שבעולם עליו לעולם אם לא האמינם ולא סמך דעתו על דבריהם שהם אומרים לו אמת שאלו לא האמינם לא שם עצמו לכל זאת ולא היה עושה מה שעושה וחוקר מה שחקר, ואני החתום למטה כשמעי כל אלו הדברים שהוא בריא בטענתו שלא מצאה בתולה, ושהיה שהות לזנות תחתיו, והוא כהן, וגם הוא מאמין לאשתו שהודת לו שזנתה תחתיו, אמרתי לו לפי מעוט שכלי כי נראה לי שהיא אסורה עליך וחייב אתה לגרשה אם בעל נפש אתה אפי' אתה ישראל.
אחר זה נתוכחנו בדבר כי יש אוסרי' ויש מתירין, המתירין אומרי' דלעולם אין אשה נאסרת על בעלה בעבור הודאתה, דחיישי' שמא עיניה [נתנה] באחר, והביאו ראיה לדבריהם מההיא דשלהי מס' נדרים [צ' ע"ב] בראשונה היו אומרי' שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים, חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה כו', דמשמ' דלעולם בעבור הודאתה לא מיתסרא משום דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר, והאוסרים אומרי' דה"מ כשאין הבעל מאמינה ואינו סומך דעתו על דבריה, אבל כשהבעל מאמינה וסומך דעתו על דבריה ודאי אסורה לו וחייב לגרשה אפי' בהודאתה, וכך כתבנו בחדושנו בשם הגאונים, והמתירין לא השגיחו לטעם זה לישוויי חלוק בין מאמינה לשאין מאמינה, ואמרו שאין שום פוסק כותב זה, עד שהראיתי להם דברי הרב הגדול רבי' משה ז"ל שכתב כן בפי' בספר נשים בפ' כ"ד [מהלכ' אישות הי"ח] ובכמה מקומות בספרו ובספר קדושה [הלכ' איסו"ב פי"ח ה"ח] דכל זמן שהוא מאמינה חייב לגרשה, וגם הרב הגדול רבי משה מקוצי כתב כן בס' המצות כדברי הר"מ ז"ל, ועם כל זה לא השגיחו לדברי הרב ז"ל, אבל אמרו מנא ליה לרב הא כי הוא יחיד בסברא זו, והאוסרי' אומרי' שדברי הר"מ אמת ותורתו אמת, וראייתו מהאי דפ' האומר דקידושין [ס"ו ע"א], דההוא סמייא דהוה מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל יומא חד נגה ולא אתא שדר שמואל שליחא אבתריה אדאזיל שליחא בחדא ארזא אתא איהו בארזא אחרינא א"ל אשתך זינתה אתא לקמי דשמואל אמ' ליה אי מהימן לך זיל אפקה, ומפרשי לה רבנן וגם ר"מ ז"ל דבין שהיה זה האומ' אשתך זנתה איש בין שתהיה אשה בין שהוא מקרובו או מקרוביה כיון שהוא מאמינו וסומך על דבריו אסורה לו וחייב להוציאה, ותמה היאך אשה נאסרת על בעלה בדברי קרוב ואפי' תהיה אשה שאין ק' נשים חשובות כאיש אחד, אלא ודאי האיסור הזה לא נעשה לא בשביל קרוב ולא בשביל רחוק, שהרי אלו אמ' הבעל איני מאמינך לא תהיה אסורה לו כלל, אלא עיקר האיסור הוא בשביל האמנתו, מה לי אם האמנתו באה לו משום קרוביו או קרובותיה מה לי אם באה לו משום הודאתה דידה, אלא כל זמן שהוא מאמין שזינתה תחתיו אסורה לו וחייב לגרשה, ודאי זה הוא טעמו של ר"מ ז"ל שכתב בכמה מקומות שאם הוא מאמינה חייב לגרשה, וטעם ברור הוא וצלול, ועוד ראיה לדברי ר"מ ז"ל מההיא דנדרים עצמה כי מעיינת ביה שפיר, ... שבראשונה היו מאמינין לה כשאומרת טמאה אני לך וחייב לגרשה, ומשום תקנתא דבעל הוא שחזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה כו', אבל אם הבעל אומ' בהאי תקנתא לא ניחא לי דאדרבה קלקול הוא לי אם תשב תחתי באיסור כיון שאני מאמין לדבריה דודאי זנתה תחתי שאיני מאמין שאומרת כך בשביל שנתנה עיניה באחר אלא בשביל שהוא אמת, א"כ אזלא לה תקנתא דחזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה באחר כו', וקמה לה מילתא קמייתא כמשנה ראשונה שכשאומרת טמאה אני לך שמאמינין אותה וחייב לגרשה, ואח"כ חזרו המתירים לומ' אפי' אם יהיו דברי ר"מ אמת דבריו רחוקים מזה הענין כרחוק מזרח ממערב, כי הוא לא כתב שבשביל האמנתו תהיה אסורה אלא כשהיא מתחלת לדבר לומ' לבעל טמאה אני לך שזניתי תחתיך, אבל אין הבעל חוקר אותה ושואל ממנה שתודה האמת אם זנתה תחתיו ואם לאו, ועל ידי דרך שאלת וחקירת הבעל היא מודה שזנתה תחתיו מזה לא דבר הרב שאם מאמינה תהיה אסורה לו, וכיון שלא דבר בענין זה נראה דבשביל האמנתו לא מיתסרא, זאת העיקר הגדול והיתד התקועה למתירים והטעם הגדול שמביאים ראיה להיתר ועל הטעם הזה לבד סמכו מעיקרא והתירוה, וסברא זאת מאד חלושה וקלושה, ותימא מאד איך שום חכם לב יכול לומ' דבר זה לשוויי חלוק כזה, דאנא לא חלק ידענא ולא בלק ידענא, והלא דברים ק"ו ומה במקום שאין הבעל חושדה כלל אלא מתחלת לדבר ולומ' טמאה אני לך כתב הרב הגדול ז"ל שאם הוא מאמינה וסומך דעתו על דבריה שחייב לגרשה, ואע"ג דאיכא למימ' שאין אשה מעיזה פניה לאמר לבעלה שזנתה תחתיו ולבזויי נפשה אי לאו דרגלים לדבר שעיניה נתנה באחר ואפי' הכי אמרי' שאם הוא מאמינה שאסורה לו וחייב לגרשה, כ"ש היכא שהוא חושדה בדבר וע"י החשד והקנאה הוא משביעה שתודה לו האמת אם זינתה והיא מודה שזינתה שודאי יש לומ' שאם הוא מאמינה שחייב לגרשה, וזה ק"ו שאין עליו תשובה לכל בעלי עינים כשמש בחצי השמים.
ואחר כן כאשר ראו אוהבי האשה והמתירים כי האוסרים מחזיקין באסור מה עשו, קמו והזקיקו הנטען לקבל החרם שלא בא על האשה, אבל לא רצה לקבל חרם שלא נשקה בעבור שיש רואין כי אמ' שנשקה אבל שוגג היה, ואח"כ באו על זה הכהן והתחילו לפתותו ולבא עליו בעלילות דברים ועשו אליו כמה ענינים אנשים ונשים עד שחזר ואמר שאין עכשו מאמין מזנות אשתו כל כך כמו שהיה מאמין בתחלה כיון שהנטען קבל החרם, אבל מעולם לא אמ' שלא יאמין כלל בדבר, וכאשר שמעו זה המתירין חשבו להרויח את הכל למפרע והחזיקו בדבר ואמרו כיון שאינו מאמין כ"כ עכשו כמעיקרא ודאי מותרת לו אפי' לפי דברי הרב ז"ל, דיכול לחזור מהאמנתו, דהא נותן אמתלאה לדבריו קבלת החרם לנטען, והאוסרי' אמרו כי כל זה לא יועיל ומן האיסור לא יציל, כיון שהוא נשבע מעיקרא שהוא מאמינה וסמך דעתו על דבריה שזינתה תחתיו ועמד כמה ימים בזאת האמנה כבר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ושוב אינו יכול להתירה בדברי שוא ותהו, וגם נשבע מעיקרא בפני עדים שלפי דעתו אין להאמין הנטען אפי' יקבל חרם מאה חרמות דנוח לו לעבור חרם אם בא על אשת איש אינו יכול לחזור ולסלק האיסור, ועוד כי זה הכהן אינו לא חכם ולא תלמיד ושמא אינו ירא חטא כי אין כו', לכן אין להשגיח עכשו במה שהוא אומ' שאינו מאמין עתה כל כך כאשר היה מאמין מתחלתו, וגדולה מזו כתב ר"ח גבי ההוא סמיא דא"ל שמואל אי מהימן לך זיל אפקה וכת' ר"ח אפקה הואיל ולא הכחישתו דרגלים לדבר כדאי' [סוטה ג' ע"א] גבי סוטה כו', וגם כל האי סוגיא דפ' האומר [קידושין ס"ה ע"ב] ודפ' הניזקי' [גיטין נ"ד ע"ב] משמע דאפי' בשתיקה יכיל איניש לשוויי אנפשיה חתיכה דאיסורא דברים המותרים לו, גבי נטמאו טהרותיך ושורו נרבע כו', ושוב אינו יכול לסלק האיסור, כ"ש הכא דבאמירה ובאיסר ובשבועה עושה אותה חתיכה דאיסורא דשוב אינו יכול לסלק, וגם ההיא דהאומ' פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, ולא אשכחן בשום ענין יהיה יכול להתירה לו כיון דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסו', דאם כן לא שתיק גמר' מיניה, ואח"כ חזרו המתירין לומ' דודאי יכול הוא לחזור ולומ' אינו מאמין עתה כדמעיקרא ותהיה מותרת לו, והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' התם [שם מ"ה ע"ב] המוציא את אשתו משום [שם] רע לא יחזיר כו', והטעם הוא שמא ימצא דברים בדאים ויאמ' אלו הייתי יודע כו', ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, וגם אם עבר והחזירה אין מוציאי' אותה ממנו, משום דאמרי' [יבמות כ"ה ע"א] קים ליה בקלא דלאו כלום הרי משמע מהאי מתני' דיכול הוא לומר אלו הייתי יודע כו', דמשמע דיכול הוא לומ' איני מאמין כדמעיקרא, ועל ראיה זו חשבו מאד לסמוך המתירין, ולפי עניות דעתי אינה ראיה כלל מכמה טעמי' חדא דמאן לימ' לן דהאי דקאמ' ונמצאו הדברים בדאים נמצא השם שאינו שם רע, והאי דקאמ'... קים ליה בקלא דלאו כלום הוא היה משום האמנתו שיאמ' איני מאמין עתה השם הרע כדמעיקרא, דילמ' לא היא, אלא שבדקו את הדבר ומצאו את העדים שהוציאו השם הרע או שהעידו בדבר המכוער כגון מנשקין או מגפפין זה את זה כו' נמצאו מוכחשין או מוזממין, דייקא נמי דקתני שמא ימצאו הדברים בדאין, או נמצא השם הרע שאינו כו', ולא קתני שמא לא יאמין בשם רע כדמעיקרא, ומדקתני נמצאו ימצא, משמ' ע"י דבר ברור כדפרי'[שית], וכן נמי קים ליה בקלא דלאו כלום הוא, כלומ' בדברים, ונמצאו העדים מוכחשין או מוזמין והיינו דקתני קים ליה ביה כו', אבל לעולם על ידי האמנתו לא הוה תני אלין לישני, הילכך ליכא ראיה כלל לדבריהם, ועוד דייקא נמי דקתני דומיא דאלונית ונדרים, דלאו בהאמנתו תליא מילתא אלא בדבר הברור לכל, ועוד בר מן דין ובר מן דין אפי' יהיה כדבריהם דמשום האמנתו הוא לא דאמי כלל ההיא דהמוציא את אשתו משום שם רע עם הא דא"ל עד אחד אשתך זנתה ומהימן ליה או היכא דהיא עצמה מודה והוא מאמינה וסומך על דבריה, משום דהאי דהמוציא משום שם רע אינה אסורה לו כלל אפי' הוא מאמין בשם רע ואפילו יהיה אמת אינו חייב לגרשה, דהא אינו יכול לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא בשביל האמנה השם רע, דהא ליכא עדות טומאה אלא עדי דבר מכוער כגון מגפפין או מנשקין או מעלין זה את זה מן הבור כו' כדאי' בירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו], וכיון דאיננה אסורה לו מה לנו אם יחזור ויקחנה ויאמר קים ליה ביה בקלא כו', הא לא שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הילכך יכול לחזור וליקח ולומ' מה שירצה, אבל הכא גבי אמ' עד אחד אשתך זנתה ומהימן ליה או שהיא עצמה הודית ומאמינה דתרויהו בחדא טעמ' שכן דכיון שהוא מאמין להם אסורה לו ובהאמנתו שוויה אנפשיה חתיכה דאיסור', אם כן היאך יהיה נאמן לומ' עוד איני מאמין עתה כדמעיקרא לסלק האסור, וכי האומ' דפתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו ולשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ומוקמי' לה אפי' היכא דלא קים ליה כגון בפנוי כמו שפרש"י ז"ל דלא קים ליה בפתח פתוח, אי חזר בתר הכי ואמ' השתא קים ליה בה דלאו פתח פתוח מי הוה יכול לסלק האסור בשביל כך, הא ודאי אינו יכול, דאי הוה יכול ודאי לא הוה משתמיט תנא דנימא הכי, ועוד דאם כן דהוה יכיל למימ' קים ליה ביה השתא דלאו פתח פתוח הוה וגם גבי האמנת עד אחד או הודאתה הוה יכיל למיהדר עכשו ולומ' איני מאמין כדמעיקרא, הוה ליה למתנינהו גבי המוציא שם רע ולומ' לו הוי יודע דאפי' תחזור בתר הכי ותאמ' קים ליה ביה דלאו פתח פתוח הוה או תחזור ותאמ' אין אני מאמין עתה העד או היא בהודאתה כדמעיקרא אין אתה יכול להחזירה, כדקתני גבי המוציא את אשתו משום רע ומשום אילונית, ומדלא קתני הכי ש"מ דאינו יכול לחזור ולומ' שום ענין להיות מותר' לו, והטעם הוא משום דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
ואח"כ חזרו המתירים לחזק סברתם מטעם האמתלאה הנזכרת ואמרו, דאע"ג דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא יכול לסלק באמתלאה, והביאו ראיה [כתובות כ"ב ע"א] מהאומרת אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת היכא דנתנה אמתלאה לדבריה, הכא נמי לא שנא, והאוסרים אומרי' דטעם אמתלאה במקום הזה ליתא מכמה טעמי, חדא שהוא נשבע מעיקרא שלפי דעתו אין לקבל מן הנטען אפי' מאה חרמות, אם כן זאת האמתלאה כבר ידועה לו מעיקרא, שהרי היה יודע שהנטען צועק להחרים עליו כדי לנקות עצמו, ועם כל זה לא היתה חשובה לו לאמתלאה למעט האמנתו, ועכשו בדברי פתוי ואיום שעשו לו הוא אומ' שחשובה לו קצת, הילכך אין לקבל דבריו ועוד לענין אמתלא לאו דבר מועט הוא אלא בעינן שתהיה האמתלאה חזקה ונראית לעין כל הטעם ברור הוא, והכי (קתני) דיקא מלישנא דקתני אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת, ולא קתני אמ' טעם לדבריה נאמנת, משום דבעינן שתהיה האמתלאה ניכרת לנו שהיא אמתי' בלתי הערמה, והיינו לשון נתינה כמו [ישעיה מ"ג] יתנו עדיהם וגו', וכן כת' ר"ם ז"ל [הלכ' אישות פ"ט הל"א] דבעינן אמתלאה שיש בה ממש, אבל אמתלאה כל דהוא לא חשיבא כלום, הילכך אין כאן אמתלאה כלל, ועוד יש לחלק כדי להגדיל תורה דלא דאמי האי ענינא עם האומרת אשת איש אני, דהתם מעיקרא כי אמרה אשת איש אני לא אמרה הכי לשוויי אנפש' חתיכה דאיסורא דהא קאמ' לבסוף דלא היתה אשת איש ולא אמרה הכי אלא לממנע נפשה מכת הפריצים, הילכך לא שייך למימ' דבהאי אמתלאה נסתלק האיסור, דהא לא הוה ביה אסור כלל לפי דבריה, והאמתלאה לא באה אלא לתת טעם מאי טעמא אמרה הכי מעיקרא, אבל גבי פתח פתוח מצאתי וגבי העדת עד אחד או הודאתה כשהוא מאמינם דבהאי שאמ' פתח פתוח מצאתי או אני מאמין לדברי העד או הודאתה בהאי שעתא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא ודאי, א"כ היאך יסתלק האיסור אפי' באמתלאה חזקה, הילכך לא דאמי כלל, כ"ש וכ"ש באמתלאה גרועה וחלושה שגם הוא עצמו נשבע עליה שלא לקבלה באמתלאה כלל, לכן כל חכם לב יכול להבין ולהשכיל שכל מה שאומר עתה אינו אומ' אלא בשביל פתוי ואיום, או שמא מתחרט על שאסרה על עצמה ורוצה להתירה באי זה ענין שיוכל, ועל כיוצא בזה יש לומ' שאין אדם נאמן על ידי עצמו, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שאין לזלזל באסור כהונה כ"ש היכא דאיכא תרתי דהא איכא חד איסור הכא דשוה בכל, מההיא דר' זכריה בן הקצב [כתובות כ"ז ע"ב] דאמרו לו אין אדם נאמן על ידי עצמו, ואע"ג דהוי איסור שבויה דהקלנו בה בכולי תלמודא, ואע"ג דר' זכריה בן הקצב היה כהן ת"ח וירא חטא אעפ"כ אמרו לו אין אדם נאמן על פי עצמו, כ"ש בכהן עם הארץ שאינו ירא חטא שאין להאמינו כשחוזר ממה שאסר על עצמו בראשונה, ועוד דאם כן דאסורין אלו יכולין להסתלק באמתלאה אמאי לא תני גבי המוציא את אשתו משום שם רע, ולתני שבאסורין אלו צריך להודיעו שאפי' ימצא אמתלאה לא יהיה יכול להחזירה כי היכי דלא להוי יכול לקלקולה ולשווייה בניה ממזרים, וגם לא מצינו לאחד מן הגאונים והפוסקים הגדולים ז"ל שיכתבו שיהיה צריך לומ' כן בשעה שמגרשה, הילכך להאי טעמא ליכא כלל, ושלום על דייני ישראל כנפש החותם. מרדכי ב"ר יצחק צב"י.
<h2>דף סא:</h2>
מעשה בכהן אחד שנשא אשה ברביעי בשבת בחזקת שהיא בתולה, ולא בא עליה עד ליל שבת ומצאה בעולה, ובא ושאל לחכם אחד אם אסורה לו או מותרת, ואמ' לו שאינה אסורה בשביל כך, ושיכסה הדבר ולא יגרשנה על זה, ולאחר ימים על ידי דבר אחר מכוער שאירע לזה הכהן עם אשתו נתגלה הדבר, ונחלקו חכמים בזה הדבר ובדבר האחר שאירע עליו, שיש אוסרין אותה על שלא מצאה בתולה, ויש שמתירין אותה, האוסרי' מביאין ראיה מההיא דאמ' רב נחמן במס' כתובות [ט' ע"א] האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, ומוקים לה בגמ' באשת כהן אי נמי באשת ישראל כגון שקבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, גבי כהן ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ומסק' דגמ' דקמ"ל דשויא נפשה חתיכה דאיסורא אפי' היכא דלא קים ליה, ופרש"י ז"ל דמיירי בפנוי ומ"ה לא קים ליה פתח פתוח ואפי' הכי נאמן לאסרה עליו, וכ"ש היכא דקים ליה כגון האי כהן שהיה נשוי וטען פתח פתוח, וגם טען לא מצא דמים כלל ואינה ממשפחת דרוקטי, דודאי נאמן לאסרה עליו ולשויא נפשה חתיכה דאיסורא, וטעם המתירין הוא דאמרי דהייא דרב נחמן מיירי בדורות הראשונות שהיה זמן רב בין הנשואין והקידושין שיכלה לזנות תחתיו, אבל בזמן הזה דקידושין ונשואין כי הדדי עבדינן להו וליכא שהות כולי האי אינו נאמן לאסרה עליו, דאמרי' מעקרא זנתה, וקי"ל [יבמות ס"א ע"ב] פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה, והאוסרים אומרי' כיון שהוא נשאה ברביעי בשבת ולא בא עליה עד לילי שבת תחלה ודאי איכא שהות טובא לזנות תחתיו ג' ימים, דמה לי ג' ימים ומה לי ג' חדשים, הלכך איכא למיחש, וראיה גמורה דכל היכא דלא בעל תכף [אחר] הקידושין דאיכא למיחש שמא תחתיו זינתה, מההיא דאמרי' בפ"ק דכתובות [י"א ע"ב], ת"ר כנסה ראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון כו', ומקשה בגמ' וניחוש שמא תחתיו זנתה, ומשני רב שרביא כגון שקדש ובעל לאלתר, כך גרי' רש"י ז"ל, ופי' שלא פירשה ממנו בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זינתה, הרי משמע מזאת הסוגיא דכל היכא דאיכא שהות זנות בין קידושין לביאה דחיישינן שמא תחתיו זנתה, כ"ש הכא דהוו ג' ימים בין קידושין לבעילה דודאי איכא למיחש ונאמן לאסרה עליו, ואפי' אם האשה טוענת שקודם שנתקדשה לזה הכהן נאנסה או נתפתתה, וכך אומ' שבראשונה טענה זאת קודם שנתקדשה לזה הכהן נתפתתה, אפי' הכי יהיה סברת האוסרים דלא מפיה אנו חיים, דכיון דליכא אלא חדא ספקא והויא אסורה דאוריתא ודאי אינה נאמנת ואסורה עליו דגבי איסורא ליכא להמנוייה ולשוויי חלוק בין מודה ושותקת ומכחשת כדחזינן באידך מימר' [ט' ע"ב] (פ') האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, דבהא משוו הפוסקים חלוק בין שותקת ומודה ומכחשת משום דהוי ממונא אבל גבי איסורא אין להשגיח בדבריה, דגרסי' התם [ירושלמי כתובות פ"א ה"א] תני ר' אילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, וחש לומ' שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה כו', ובסמוך מהדר עלה וקאמ' מעשה באשה אחת שלא מצאו לה בתולים ובאה לפני ר' ואמרה לו מעלותיו של אבא היו גבוהות ונשרו והאמינה ר', הדא דתימ' שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי ומשום ספק סוטה כו', הרי משמע דאע"ג דלגבי ממונא מהמנינן לה לגבי איסורא לא מהימנינן לה, אע"ג דאיכא מילי אחרנייתא בההוא ירושלמי דלכאורה נראה שאין מסכימין עם התלמוד שלנו, מיהו מענין זה לא מצינו שיחלוק, וסברא מעליא היא דכיון דליכא אלא חדא ספיקא והוי איסורא דאוריתא ליכא ליהמנייא, וכ"ש עכשו שזאת האשה חוזרת ואומרת שבתולה מצאה הכהן ומכחשת דבריו שנאמן לאסרה עליו, דהא אפי' לגבי כתובה נאמן להפסיד כשמכחשת אותו משום דהוי בריא ובריא, שכן פסקו הפוסקים והגאונים הגדולים ז"ל, כ"ש לגבי איסורא, ועוד אפי' לדברי המתירים אם רוצים להשגיח בדבריה הראשונים דאמרה דקודם שנשאת נתפתתה, מ"מ אבדה כתובתה לגמרי, דהוה ליה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דליכא כתובה כלל, ואינו רשאי לקיימה בזאת הכתובה שהרי נשברת היא וצריך לעשות לה כתובה אחרת ממנה אם ירצה לקיימה, והם אמרו לזה הכהן שמותרת לו ויכול לקיימה בזאת הכתובה, ודבר זה כחומץ לשנים וכעשן לעינים והוו תרתי דסתרן אהדדי, דאם הם מאמיני' דתחתיו זינתה אם כן אסורה, ואם הם מאמינים דמעיקרא זינתה ומשום הכי מותרת אם כן הוה לה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דלית לה כתובה, ודאי אם רוצה לקיימה צריך לעשות לה כתובה אחרת ממנה, דאסור לקיימה שעה אחת בכתובה שכבר נמחל שעבודא או שלא חל השעבוד כלל דכמאן דלית לה כתובה דאמי, וכן כתב ר"מ ז"ל, כ"ש השתא דהיא מכחשת הבעל דודאי אסורה לו.
ועל ידי שמגלגלין חובה על ידי חייב אירע דבר מכוער לזה הכהן עם אשתו, כי לא היו ימים מועטים אחר שהתירוה לו בסתר, שזה הכהן הלך חוץ מן העיר והיה מקנא לאשתו מאיש אחד וקודם שיצא מן העיר התרה בה ואמ' לה כמה פעמים אל תסתרי עם איש פלוני, וגם קודם לכך התרה בה כמה פעמים לפי דבריו, וכשחזר אמרו לו קרוביו ואשה אחת שראו באשתו דבר מכוער, שראוה יוצאה מאחורי היריעה עם איש אחד אחר שהות כדי טומאה, או שראוהו מנשקין זה את זה או משמושי ידים בבית הסתרים, וכשמוע הכהן דבר זה נתעצב עד מאד לפי דבריו והלך לאשתו והכה לאשתו ואמ' לה מדוע זינתה עם פלו' וכי אינני יפה כמוהו, וענתה ואמרה שלא זינתה עמו, והיה זה הכהן נעצב מאד לפי דבריו אם תעמוד עמו אשתו באסור, ולאחר שעה בא אליה בדברי פיוסים ואמ' לה להודות לו האמת אם זנתה תחתיו אם לאו, שאם תאמרי אלי האמת אפשר שאני אקח עצה עם חכמי הארץ אם תוכלי לשבת תחתי, כל זמן שלא תאמרי אלי האמת אינני יכול לקחת עצה על הדבר, ובכל פעם ופעם הוא מזהירה לפי דבריו שלא תאמ' אליו כי אם אמת, ולבסוף השביעה על התורה שתאמר אליו האמת אם זינתה תחתיו אם לאו, והיא ענתה בכח השבועה שאמת היא שפעם אחת זינתה תחתיו, והוא הזמין עדים על הודאתה בלא הכמנה, והעדים חתמו הודאתה, והוא הביא אותה הודאה אל העיר הקרובה לב"ד, כי הוא היה בכפר אחד, והב"ד נמלכו לתת לה גט על זה ואסרוה עליו, ואחר כן היתה הסכמתם לשלוח בעבורה ושהם בעצמם יחקרוה, ובאה לפניהם וחקרוה, ואמרו לה הזהרי שלא תאמרי ואל תודי שום דבר זולתי אמת, לא מחמת פחד ויראה ולא מחמת אהבה ויראת בעליך, כי אנחנו נשמור אותך מכל אונס ומכל רע, לכן אל תודי שום דבר זולתי אמת מחמת אונס ופתוי, ומאד הזהירוה על זה, והיא אמרה שאינה אומרת מחמת שום דבר אלא שעונותיה גרמו לה מכשול זה שזנתה פעם אחת תחת בעלה, עד שאחד מן החוקרים אמ' לה פותה מדוע לא כסית הדבר מבעליך, והיא ענתה לו לא יכולתי לכסות כי אשה אחת ראיתני יוצאת מאחורי היריעה עם הנטען, וכאשר רצתה להסתלק מלפני החכמי' החוקרים אותה הזהירוה כמה אזהרות שלא תהא מעיזה פניה עוד להודות לשום אדם וב"ד בעולם זאת, ולאחר זמן בא אביה ואוהביה והיא הפכה הכל, ואמרה שכל מה שאמרה לא אמרה ולא הודת אלא מחמת היראה שהיתה יראה מבעלה, ונראה ודאי דטענתא אגמרוה.
ואחר כל אלו הדברים נתגלגל הדבר ובאתי אני החתום למטה אל עיר הב"ד, ובא זה הכהן אלי וספר לי כל המאורע כמו שכתוב למעלה, וגם אמ' לי שלקחה בחזקת בתולה ומצאה בעולה, ושאל אלי פעמים ושלש בדרך הוראה אם על פי הדברים אשתו אסורה לו או מותרת, ואני לא רציתי לעשות לו הוראה על פי דבורו הקל, ולקחתי אחוזת מרעי והשבעתיו שבועה חמורה ביי' אלהי ישראל על דעת הרבים אם אמת היה שלקח אשתו בחזקת בתולה ומצאה בעולה ושלקחה ברביעי ולא בא עליה עד ליל שבת, ועוד השבעתיו אם הוא אומר דברים אלו שאמ' שהודת לו אשתו שזינתה כלם או מקצתם בשביל אהבה או בשביל שנאה או בשביל רוגז או חמה או בשביל דבר אחר זולתי אמת ואם הוא איים עליה או פיתה אותה שתודה לו או לעדים או לב"ד שזנתה תחתיו אם אינו אמת, והוא קבל השבועה ונשבע על דעת רבים שלקחה בחזקת בתולה ולא מצאה בתולה ושלקחה ברביעי ולא בא עליה עד ליל שבת, ושאינו אומ' שום דבר שאומ' מאשתו שהודת לו שזנתה תחתיו לא בשביל אהבה ולא בשביל שנאה ולא בשביל רוגז ולא בשביל שום דבר אחר בעולם זולתי אמת ושמעולם לא איים עליה ולא פיתה אותה שתודה לו או לעדים או לב"ד שזינתה תחתיו אם אמת היה שלא זינתה אבל אם אמת היה שזינתה שתודה לו ולב"ד ולעדים בעבור שלא תעמוד תחתיו באיסור, ועוד עשה זה הכהן כדי לחזק ולאמת דבריו אוסר על עצמו בשר ויין על דעת רבים לעולם אם הוא משקר מכל אלו הדברים כלל כלל, ועל זה שאל אלי כיון שלא מצאה בתולה וגם עתה הודית לו אשתו שזינתה תחתיו והוא כהן אם היא אסורה לו או מותרת, ואני שאלתי אליו בשבועת האלה ובכח האיסר אם כאשר הודית לו אשתו שזנתה תחתיו אם הוא האמינה וסמך דעתו על דבריה וקבל הדברים בלבו שהם אמת, והוא נשבע ביי' אלהי ישראל שהוא האמינה וסמך דעתו עליה וקבל הדברים בלבו שהם אמת וגם עתה הוא מאמין שהוא אמת שזנתה תחתיו, ואם אינו מאמין יאסר עליו בשר ויין לעולם על דעת רבים, ועוד אמ' איך תוכל לשאול אלי אם איני מאמין, וכי אין אני מאמין מדוע הבאתיה לב"ד ועשיתי כל ההרעשו' האלה אשר עשיתי, ואח"כ שאלתי לו בכח השבועה והאיסר אם הנטען יקבל עליו חרם גמור בשם שלא בא על אשתו אם ימעט האמנתו בשביל כך, כי אני שמעתי שהנטען צועק שיחרימו עליו אם בא על אשת הכהן, על כן שאלתי לו את זה, והכהן ענה אלי בכח השבועה והאיסר שלא ימעט האמנתו בשביל כך, ועוד אמ' שאין ראוי לקבל החרם ממנו, כי מי שיבא על אשת איש כח לו לעבור החרם כדי להראות עצמו זכאי בפני העם, ועוד שאלתי לו בכח האיסר והשבועה אם הוא התרה בה קודם לכן ואמ' לה אל תסתרי עם איש פלו', וענה ואמ' שיאסרו כל פירות שבעולם עליו אם לא התרה בה קודם לכן, ועוד שאלתי לו בכח האיסר והשבועה אם כאשר אמרו לו קרוביו ואשה אחר שראו באשתו דבר מכוער ושראוה ששהתה אחורי היריעה שיעור טומאה אם הוא האמין להם וסמך דעתו על דבריהם שהם אמת, וענה שיאסרו כל פירות שבעולם עליו לעולם אם לא האמינם ולא סמך דעתו על דבריהם שהם אומרים לו אמת שאלו לא האמינם לא שם עצמו לכל זאת ולא היה עושה מה שעושה וחוקר מה שחקר, ואני החתום למטה כשמעי כל אלו הדברים שהוא בריא בטענתו שלא מצאה בתולה, ושהיה שהות לזנות תחתיו, והוא כהן, וגם הוא מאמין לאשתו שהודת לו שזנתה תחתיו, אמרתי לו לפי מעוט שכלי כי נראה לי שהיא אסורה עליך וחייב אתה לגרשה אם בעל נפש אתה אפי' אתה ישראל.
אחר זה נתוכחנו בדבר כי יש אוסרי' ויש מתירין, המתירין אומרי' דלעולם אין אשה נאסרת על בעלה בעבור הודאתה, דחיישי' שמא עיניה [נתנה] באחר, והביאו ראיה לדבריהם מההיא דשלהי מס' נדרים [צ' ע"ב] בראשונה היו אומרי' שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים, חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה כו', דמשמ' דלעולם בעבור הודאתה לא מיתסרא משום דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר, והאוסרים אומרי' דה"מ כשאין הבעל מאמינה ואינו סומך דעתו על דבריה, אבל כשהבעל מאמינה וסומך דעתו על דבריה ודאי אסורה לו וחייב לגרשה אפי' בהודאתה, וכך כתבנו בחדושנו בשם הגאונים, והמתירין לא השגיחו לטעם זה לישוויי חלוק בין מאמינה לשאין מאמינה, ואמרו שאין שום פוסק כותב זה, עד שהראיתי להם דברי הרב הגדול רבי' משה ז"ל שכתב כן בפי' בספר נשים בפ' כ"ד [מהלכ' אישות הי"ח] ובכמה מקומות בספרו ובספר קדושה [הלכ' איסו"ב פי"ח ה"ח] דכל זמן שהוא מאמינה חייב לגרשה, וגם הרב הגדול רבי משה מקוצי כתב כן בס' המצות כדברי הר"מ ז"ל, ועם כל זה לא השגיחו לדברי הרב ז"ל, אבל אמרו מנא ליה לרב הא כי הוא יחיד בסברא זו, והאוסרי' אומרי' שדברי הר"מ אמת ותורתו אמת, וראייתו מהאי דפ' האומר דקידושין [ס"ו ע"א], דההוא סמייא דהוה מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל יומא חד נגה ולא אתא שדר שמואל שליחא אבתריה אדאזיל שליחא בחדא ארזא אתא איהו בארזא אחרינא א"ל אשתך זינתה אתא לקמי דשמואל אמ' ליה אי מהימן לך זיל אפקה, ומפרשי לה רבנן וגם ר"מ ז"ל דבין שהיה זה האומ' אשתך זנתה איש בין שתהיה אשה בין שהוא מקרובו או מקרוביה כיון שהוא מאמינו וסומך על דבריו אסורה לו וחייב להוציאה, ותמה היאך אשה נאסרת על בעלה בדברי קרוב ואפי' תהיה אשה שאין ק' נשים חשובות כאיש אחד, אלא ודאי האיסור הזה לא נעשה לא בשביל קרוב ולא בשביל רחוק, שהרי אלו אמ' הבעל איני מאמינך לא תהיה אסורה לו כלל, אלא עיקר האיסור הוא בשביל האמנתו, מה לי אם האמנתו באה לו משום קרוביו או קרובותיה מה לי אם באה לו משום הודאתה דידה, אלא כל זמן שהוא מאמין שזינתה תחתיו אסורה לו וחייב לגרשה, ודאי זה הוא טעמו של ר"מ ז"ל שכתב בכמה מקומות שאם הוא מאמינה חייב לגרשה, וטעם ברור הוא וצלול, ועוד ראיה לדברי ר"מ ז"ל מההיא דנדרים עצמה כי מעיינת ביה שפיר, ... שבראשונה היו מאמינין לה כשאומרת טמאה אני לך וחייב לגרשה, ומשום תקנתא דבעל הוא שחזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה כו', אבל אם הבעל אומ' בהאי תקנתא לא ניחא לי דאדרבה קלקול הוא לי אם תשב תחתי באיסור כיון שאני מאמין לדבריה דודאי זנתה תחתי שאיני מאמין שאומרת כך בשביל שנתנה עיניה באחר אלא בשביל שהוא אמת, א"כ אזלא לה תקנתא דחזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה באחר כו', וקמה לה מילתא קמייתא כמשנה ראשונה שכשאומרת טמאה אני לך שמאמינין אותה וחייב לגרשה, ואח"כ חזרו המתירים לומ' אפי' אם יהיו דברי ר"מ אמת דבריו רחוקים מזה הענין כרחוק מזרח ממערב, כי הוא לא כתב שבשביל האמנתו תהיה אסורה אלא כשהיא מתחלת לדבר לומ' לבעל טמאה אני לך שזניתי תחתיך, אבל אין הבעל חוקר אותה ושואל ממנה שתודה האמת אם זנתה תחתיו ואם לאו, ועל ידי דרך שאלת וחקירת הבעל היא מודה שזנתה תחתיו מזה לא דבר הרב שאם מאמינה תהיה אסורה לו, וכיון שלא דבר בענין זה נראה דבשביל האמנתו לא מיתסרא, זאת העיקר הגדול והיתד התקועה למתירים והטעם הגדול שמביאים ראיה להיתר ועל הטעם הזה לבד סמכו מעיקרא והתירוה, וסברא זאת מאד חלושה וקלושה, ותימא מאד איך שום חכם לב יכול לומ' דבר זה לשוויי חלוק כזה, דאנא לא חלק ידענא ולא בלק ידענא, והלא דברים ק"ו ומה במקום שאין הבעל חושדה כלל אלא מתחלת לדבר ולומ' טמאה אני לך כתב הרב הגדול ז"ל שאם הוא מאמינה וסומך דעתו על דבריה שחייב לגרשה, ואע"ג דאיכא למימ' שאין אשה מעיזה פניה לאמר לבעלה שזנתה תחתיו ולבזויי נפשה אי לאו דרגלים לדבר שעיניה נתנה באחר ואפי' הכי אמרי' שאם הוא מאמינה שאסורה לו וחייב לגרשה, כ"ש היכא שהוא חושדה בדבר וע"י החשד והקנאה הוא משביעה שתודה לו האמת אם זינתה והיא מודה שזינתה שודאי יש לומ' שאם הוא מאמינה שחייב לגרשה, וזה ק"ו שאין עליו תשובה לכל בעלי עינים כשמש בחצי השמים.
ואחר כן כאשר ראו אוהבי האשה והמתירים כי האוסרים מחזיקין באסור מה עשו, קמו והזקיקו הנטען לקבל החרם שלא בא על האשה, אבל לא רצה לקבל חרם שלא נשקה בעבור שיש רואין כי אמ' שנשקה אבל שוגג היה, ואח"כ באו על זה הכהן והתחילו לפתותו ולבא עליו בעלילות דברים ועשו אליו כמה ענינים אנשים ונשים עד שחזר ואמר שאין עכשו מאמין מזנות אשתו כל כך כמו שהיה מאמין בתחלה כיון שהנטען קבל החרם, אבל מעולם לא אמ' שלא יאמין כלל בדבר, וכאשר שמעו זה המתירין חשבו להרויח את הכל למפרע והחזיקו בדבר ואמרו כיון שאינו מאמין כ"כ עכשו כמעיקרא ודאי מותרת לו אפי' לפי דברי הרב ז"ל, דיכול לחזור מהאמנתו, דהא נותן אמתלאה לדבריו קבלת החרם לנטען, והאוסרי' אמרו כי כל זה לא יועיל ומן האיסור לא יציל, כיון שהוא נשבע מעיקרא שהוא מאמינה וסמך דעתו על דבריה שזינתה תחתיו ועמד כמה ימים בזאת האמנה כבר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ושוב אינו יכול להתירה בדברי שוא ותהו, וגם נשבע מעיקרא בפני עדים שלפי דעתו אין להאמין הנטען אפי' יקבל חרם מאה חרמות דנוח לו לעבור חרם אם בא על אשת איש אינו יכול לחזור ולסלק האיסור, ועוד כי זה הכהן אינו לא חכם ולא תלמיד ושמא אינו ירא חטא כי אין כו', לכן אין להשגיח עכשו במה שהוא אומ' שאינו מאמין עתה כל כך כאשר היה מאמין מתחלתו, וגדולה מזו כתב ר"ח גבי ההוא סמיא דא"ל שמואל אי מהימן לך זיל אפקה וכת' ר"ח אפקה הואיל ולא הכחישתו דרגלים לדבר כדאי' [סוטה ג' ע"א] גבי סוטה כו', וגם כל האי סוגיא דפ' האומר [קידושין ס"ה ע"ב] ודפ' הניזקי' [גיטין נ"ד ע"ב] משמע דאפי' בשתיקה יכיל איניש לשוויי אנפשיה חתיכה דאיסורא דברים המותרים לו, גבי נטמאו טהרותיך ושורו נרבע כו', ושוב אינו יכול לסלק האיסור, כ"ש הכא דבאמירה ובאיסר ובשבועה עושה אותה חתיכה דאיסורא דשוב אינו יכול לסלק, וגם ההיא דהאומ' פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, ולא אשכחן בשום ענין יהיה יכול להתירה לו כיון דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסו', דאם כן לא שתיק גמר' מיניה, ואח"כ חזרו המתירין לומ' דודאי יכול הוא לחזור ולומ' אינו מאמין עתה כדמעיקרא ותהיה מותרת לו, והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' התם [שם מ"ה ע"ב] המוציא את אשתו משום [שם] רע לא יחזיר כו', והטעם הוא שמא ימצא דברים בדאים ויאמ' אלו הייתי יודע כו', ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, וגם אם עבר והחזירה אין מוציאי' אותה ממנו, משום דאמרי' [יבמות כ"ה ע"א] קים ליה בקלא דלאו כלום הרי משמע מהאי מתני' דיכול הוא לומר אלו הייתי יודע כו', דמשמע דיכול הוא לומ' איני מאמין כדמעיקרא, ועל ראיה זו חשבו מאד לסמוך המתירין, ולפי עניות דעתי אינה ראיה כלל מכמה טעמי' חדא דמאן לימ' לן דהאי דקאמ' ונמצאו הדברים בדאים נמצא השם שאינו שם רע, והאי דקאמ'... קים ליה בקלא דלאו כלום הוא היה משום האמנתו שיאמ' איני מאמין עתה השם הרע כדמעיקרא, דילמ' לא היא, אלא שבדקו את הדבר ומצאו את העדים שהוציאו השם הרע או שהעידו בדבר המכוער כגון מנשקין או מגפפין זה את זה כו' נמצאו מוכחשין או מוזממין, דייקא נמי דקתני שמא ימצאו הדברים בדאין, או נמצא השם הרע שאינו כו', ולא קתני שמא לא יאמין בשם רע כדמעיקרא, ומדקתני נמצאו ימצא, משמ' ע"י דבר ברור כדפרי'[שית], וכן נמי קים ליה בקלא דלאו כלום הוא, כלומ' בדברים, ונמצאו העדים מוכחשין או מוזמין והיינו דקתני קים ליה ביה כו', אבל לעולם על ידי האמנתו לא הוה תני אלין לישני, הילכך ליכא ראיה כלל לדבריהם, ועוד דייקא נמי דקתני דומיא דאלונית ונדרים, דלאו בהאמנתו תליא מילתא אלא בדבר הברור לכל, ועוד בר מן דין ובר מן דין אפי' יהיה כדבריהם דמשום האמנתו הוא לא דאמי כלל ההיא דהמוציא את אשתו משום שם רע עם הא דא"ל עד אחד אשתך זנתה ומהימן ליה או היכא דהיא עצמה מודה והוא מאמינה וסומך על דבריה, משום דהאי דהמוציא משום שם רע אינה אסורה לו כלל אפי' הוא מאמין בשם רע ואפילו יהיה אמת אינו חייב לגרשה, דהא אינו יכול לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא בשביל האמנה השם רע, דהא ליכא עדות טומאה אלא עדי דבר מכוער כגון מגפפין או מנשקין או מעלין זה את זה מן הבור כו' כדאי' בירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו], וכיון דאיננה אסורה לו מה לנו אם יחזור ויקחנה ויאמר קים ליה ביה בקלא כו', הא לא שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הילכך יכול לחזור וליקח ולומ' מה שירצה, אבל הכא גבי אמ' עד אחד אשתך זנתה ומהימן ליה או שהיא עצמה הודית ומאמינה דתרויהו בחדא טעמ' שכן דכיון שהוא מאמין להם אסורה לו ובהאמנתו שוויה אנפשיה חתיכה דאיסור', אם כן היאך יהיה נאמן לומ' עוד איני מאמין עתה כדמעיקרא לסלק האסור, וכי האומ' דפתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו ולשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ומוקמי' לה אפי' היכא דלא קים ליה כגון בפנוי כמו שפרש"י ז"ל דלא קים ליה בפתח פתוח, אי חזר בתר הכי ואמ' השתא קים ליה בה דלאו פתח פתוח מי הוה יכול לסלק האסור בשביל כך, הא ודאי אינו יכול, דאי הוה יכול ודאי לא הוה משתמיט תנא דנימא הכי, ועוד דאם כן דהוה יכיל למימ' קים ליה ביה השתא דלאו פתח פתוח הוה וגם גבי האמנת עד אחד או הודאתה הוה יכיל למיהדר עכשו ולומ' איני מאמין כדמעיקרא, הוה ליה למתנינהו גבי המוציא שם רע ולומ' לו הוי יודע דאפי' תחזור בתר הכי ותאמ' קים ליה ביה דלאו פתח פתוח הוה או תחזור ותאמ' אין אני מאמין עתה העד או היא בהודאתה כדמעיקרא אין אתה יכול להחזירה, כדקתני גבי המוציא את אשתו משום רע ומשום אילונית, ומדלא קתני הכי ש"מ דאינו יכול לחזור ולומ' שום ענין להיות מותר' לו, והטעם הוא משום דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
ואח"כ חזרו המתירים לחזק סברתם מטעם האמתלאה הנזכרת ואמרו, דאע"ג דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא יכול לסלק באמתלאה, והביאו ראיה [כתובות כ"ב ע"א] מהאומרת אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת היכא דנתנה אמתלאה לדבריה, הכא נמי לא שנא, והאוסרים אומרי' דטעם אמתלאה במקום הזה ליתא מכמה טעמי, חדא שהוא נשבע מעיקרא שלפי דעתו אין לקבל מן הנטען אפי' מאה חרמות, אם כן זאת האמתלאה כבר ידועה לו מעיקרא, שהרי היה יודע שהנטען צועק להחרים עליו כדי לנקות עצמו, ועם כל זה לא היתה חשובה לו לאמתלאה למעט האמנתו, ועכשו בדברי פתוי ואיום שעשו לו הוא אומ' שחשובה לו קצת, הילכך אין לקבל דבריו ועוד לענין אמתלא לאו דבר מועט הוא אלא בעינן שתהיה האמתלאה חזקה ונראית לעין כל הטעם ברור הוא, והכי (קתני) דיקא מלישנא דקתני אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת, ולא קתני אמ' טעם לדבריה נאמנת, משום דבעינן שתהיה האמתלאה ניכרת לנו שהיא אמתי' בלתי הערמה, והיינו לשון נתינה כמו [ישעיה מ"ג] יתנו עדיהם וגו', וכן כת' ר"ם ז"ל [הלכ' אישות פ"ט הל"א] דבעינן אמתלאה שיש בה ממש, אבל אמתלאה כל דהוא לא חשיבא כלום, הילכך אין כאן אמתלאה כלל, ועוד יש לחלק כדי להגדיל תורה דלא דאמי האי ענינא עם האומרת אשת איש אני, דהתם מעיקרא כי אמרה אשת איש אני לא אמרה הכי לשוויי אנפש' חתיכה דאיסורא דהא קאמ' לבסוף דלא היתה אשת איש ולא אמרה הכי אלא לממנע נפשה מכת הפריצים, הילכך לא שייך למימ' דבהאי אמתלאה נסתלק האיסור, דהא לא הוה ביה אסור כלל לפי דבריה, והאמתלאה לא באה אלא לתת טעם מאי טעמא אמרה הכי מעיקרא, אבל גבי פתח פתוח מצאתי וגבי העדת עד אחד או הודאתה כשהוא מאמינם דבהאי שאמ' פתח פתוח מצאתי או אני מאמין לדברי העד או הודאתה בהאי שעתא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא ודאי, א"כ היאך יסתלק האיסור אפי' באמתלאה חזקה, הילכך לא דאמי כלל, כ"ש וכ"ש באמתלאה גרועה וחלושה שגם הוא עצמו נשבע עליה שלא לקבלה באמתלאה כלל, לכן כל חכם לב יכול להבין ולהשכיל שכל מה שאומר עתה אינו אומ' אלא בשביל פתוי ואיום, או שמא מתחרט על שאסרה על עצמה ורוצה להתירה באי זה ענין שיוכל, ועל כיוצא בזה יש לומ' שאין אדם נאמן על ידי עצמו, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שאין לזלזל באסור כהונה כ"ש היכא דאיכא תרתי דהא איכא חד איסור הכא דשוה בכל, מההיא דר' זכריה בן הקצב [כתובות כ"ז ע"ב] דאמרו לו אין אדם נאמן על ידי עצמו, ואע"ג דהוי איסור שבויה דהקלנו בה בכולי תלמודא, ואע"ג דר' זכריה בן הקצב היה כהן ת"ח וירא חטא אעפ"כ אמרו לו אין אדם נאמן על פי עצמו, כ"ש בכהן עם הארץ שאינו ירא חטא שאין להאמינו כשחוזר ממה שאסר על עצמו בראשונה, ועוד דאם כן דאסורין אלו יכולין להסתלק באמתלאה אמאי לא תני גבי המוציא את אשתו משום שם רע, ולתני שבאסורין אלו צריך להודיעו שאפי' ימצא אמתלאה לא יהיה יכול להחזירה כי היכי דלא להוי יכול לקלקולה ולשווייה בניה ממזרים, וגם לא מצינו לאחד מן הגאונים והפוסקים הגדולים ז"ל שיכתבו שיהיה צריך לומ' כן בשעה שמגרשה, הילכך להאי טעמא ליכא כלל, ושלום על דייני ישראל כנפש החותם. מרדכי ב"ר יצחק צב"י.
